אנימציית תודה לכל מי שהגיע (וגם למי שלא) הגיע ליום ההולדת שלי.
נסו ללחוץ בצד שמאל קודם כדי להפסיק אותם, ואם זה לא עזור אז נסו בצד ימין.
הקטע הבא לקוח מתוך שיעור של דיוויד גרייבס בקורס "תרבות הרוק" (וכל הזכויות שמורות לדיוויד גרייבס ולתומאס קולקא). הדיון סובב סביב טענותיו הבסיסיות של Tomáš Kulka בספרו Kitsch and Art. כל מי שרוצה לדון איתי בויכוח אודות קיטש וזבל, כדאי שיקרא את הקטע הבא כדי שנוכל לדון באותם מונחים בסיסיים:
קיטש מציג נושא הנחשב ברבים ליפה או בעל מטען רגשי חיובי. למשל נושא יפה: זריחה. נחשב בעיניי רבים ליפים, למשל, בניגוד להקאה (של חביתה ואז אכילתה שוב כמו בתוכנית עם הפסיכים שב-MTV2…). או ליצן הבוכה מבפנים אך הוא אמור לחייך. הכי חיובי זה האהבה, ולכן האהבה היא מושג כה קיטשי. ביקורת כלפיי האימפריאליזם התרבותי האמריקאי (כמו עם "I'm afraid of Americans" של David Bowie & Trent Reznor) הוא לא קיטשי. למשל Necrophilia הוא לא קיטש ("Cold Ethel"). הרכב הראפרים Public Enemy התחילו עם ראפ כועס ואמיתי, החל מ-84′ עם כעס ושרשרים. אך כיום הם עדיין עושים את זה, אך הם הממסד בה"א הידיעה, הם מפיקים את המוצר, השרשרים כבר מזהב אמיתי, התוצר שקרי, אך הוא נתפס בעיניי הקהל כאמיתי וכהתמרדות. רואים אצלם את הזיוף. בקיצור: קיטש עושה לנו נעים.- הנושא של יצירת הקיטש מזוהה באופן מיידי וקל:
נוסחאות ברורות אשר הוכיחו את עצמן – לכל יצירה יש את המבנה שלה. ישנן יצירות אשר מבנה מסויים נתפסו/נקלטו. המבנה הזה הופך לנוסחה אשר בעזרתה יוצרים או שירים. מה שיוצא לאוויר יהיה קל מהיר ומיידי.
"שקיפות" – ביצירה לא יעשו דברים חריגים כדי לא למשוך את תשומת הלב למשהו אחר. הווה אומר, אומנות היא משמעות מגולמת. משמע, אני צריך לגלם את זה. אז אנו שומעים את היצירה ואז אנו מקבלים את המשמעות. היצירה היא הגוף, המיכל, אשר בתוכו המסר יושב. המוזיקה לא צריכה להפריע לי לקבל את המסר, ואז מדובר על קיטש. הנושא הוא האהבה, והיא לוקחת אותנו גבוה-גבוה. אחרי צלצולי פעמונים הגברת ריקי גל משמיעה לנו "מה זאת אהבה…?". זה ממש גנוב מ-"All of my life", מנוסחה שהומצאה בשנות ה-70. צלילים גבוהים היורדים לאט-לאט אחרי שהיה קצרה באותו הטון כל פעם. מתי כספי וריקי גל "מה זאת אהבה". לא היו תופים, לא הייתה גיטרה. בכלל לא שמים לב מה הנגנים עושים. אצל Genesis הכלים כל כך דומיננטיים שהקול אינו דומיננטי כמו בשיר הזה. המוזיקה, הכלי, הייתה שקופה כדי לא להפריע לקולה של ריקי. - קיטש אינו מעשיר את המערך הקוגניטיבי שלנו על הנושא: היצירה לא מוסיפה משהו שלא ידענו קודם.
היצירה פרזיטית על הנושא – ליצירה אין ערך משלה שמעניין אותנו. זה רק הנושא שהוא מעניין. למעשה, אני לא אוהב את היצירה. אני אוהב את הנושא. הווה אומר, אם הנושא היה אחר, לא הייתי מסתכל על היצירה הזו פעמיים. אפשר להסתכל על אופרת סבון סטנדרטית: הנושא של האהבה והבגידות וכו' מעניין, אבל לא איכות המשחק, או האיכות של התסריט, הבימוי או התפאורה. גרייבס טוען ש-Star Wars היא קיטש ושהסיבה שהעסק כולו מוכר זה כי היצירה היא פרזיטית על הסיפור, הסיפור בו חבורה קטנה של מורדים נלחמת נגד אימפריה של רשע קיים עוד מימי יוון.
היצירה עוסקת ברעיון, ולא בחוויה הקונקרטית – כאן נכנס את התלונות לגבי איך שמה שרע בקיטש זה שהוא שקר. השקר מתבטא בזה שהוא כאילו מדבר על הנושא האמיתי, אך הוא רק מדבר על הרעיון של הנושא. כמו למשל כאשר היצירה מדברת על אהבה, אך היצירה לא נוגעת לחוויית האהבה עצמה. זה לא What it is ולא What it should be. בשירי אהבה (כמו זה של Ricky Martin ששמענו) שרים הרבה על אידיאל האהבה, גם אם ידוע שהיא לא אמיתית. כמו כל יפי הנפש אשר דואגים לעולם, אך יתקעו סכין בגב של מי שאינו מסכים איתם.
הרעיון אינו חורג מן המקובל ברבים – הרעיון שהוא כן מציג, שהוא פרזיטי עליו, שהוא האידאל הרווח, הוא לא חורג מן המקובל ברבים. הוא לא יגיד משהו מסוכן. יש משהו די מניפולטיבי בקיטש, כי הוא מטיף למשוכנעים. משמיע להם את מה שהם רוצים לשמוע. הקיטש לא נוגע בנו. אסור לו לגעת בנו באופן אישי, לגרום לנו לחשוב. וזה כי זה מסוכן לגעת בנו. הרבה יותר קל להגיד סיסמה שבלונית שאני ממילא מאמין בה. כך קונים אותנו. בפוליטיקה ססמאות כמו שביבי נותן: "עלינו להתאחד" וכו'.
בעוד שב-Windows על שלל יישומיו (החל מ-Notepad וכלה ב-Internet Explorer) הקיצור לשינוי כיוון הכתיבה הוא Control+Shift בכיוון המתאים (משמע, הצמד הימני או הצמד השמאלי).
גיליתי (בעזרתו האדיבה של תום סלע) רק לאחרונה שב-Firefox (וחבילות ה-Mozilla למיניהן) משום מה התעקשו שקיצור המקשים יהיה Control+Shift+x. קיצור זה יעבוד רק אם בלוח הבקרה של מערכת ההפעלה הוגדר האיזור/מיקום (ה-Locale) כישראלי (במקרה שלנו). אחרת צריך יהיה לעקוב אחרי ההוראות הללו.